דה סרטו עומד בראש מגדלי התאומים מביט והוגה את העיר, תחילה
מביט מטה לרחובות ההמולה הסמוכים ואט אט עולה המבט ומתאר את העיר עד לעבר קו האופק
הנצפה. מיקומו בראש מגדלי התאומים הינו מראה אשר לא ישנה בעתיד, רוצה לומר, חורבן
המגדלים מגדיר מחדש את אופן קריאת העיר. וכאן גם נשאלת השאלה, האם ניתן לדבר על
חווית העיר מגובה 420 מטר מעל פני הקרקע וכיצד החוויה משתנה כאשר אותה נקודת מבט
איננה עוד ובמקומה ישנה צלקת עירונית לאומית.
הספר 'הזיית ניו יורק[1]' של האדריכל רם קולהאס יוצק
מניפסט לעיר שיצרה עצמה ללא חזון פרוגרמטי מוכר אך מתוך חזון תת מודע , קולהס מעלה
על הכתב את הפרוגרמה והתהליך שהוביל לבניית העיר החד פעמית הזו לסיטואציה העכשווית
שלה, למרות שהספר יצא לאור בשנת 1978 נופסה לו במהדורות האחרונות מאמר[2] סגירת מעגל שפרסם קולהאס ב
2003 אודות מנהטן ואירועי 9/11.
מנהטן נחשבה מתחילת הדרך למכה של טכנולוגיה ,ארכיטקטורה
ואורבניזם. הסוד הטמון בהצלחת המנהטניזם הינה ההגדרה הפיזית והמתוכננת שלו ,
מגבלות אלו יחד עם ההתפתחות הטכנולוגית של העידן התעשייתי הפכו את מנהטן למעבדת
ניסוי מתוחכמת של עירוניות וארכיטקטורה .צלחת הפטרי העירונית שקולהאס בוחן הינו
הבלוק העירוני במנהטן, בעבודתו 'עיר הגלובוס השבוי' הו מתאר את התקיימות הבלוק
העירוני בזכות עצמו, הבלוקים יוצרים מחוות לתולדות האדריכלות, האמנות והתפתחות
העיר ניו יורק .
הגריד סובל מיחסי ציבור
גרועים מכיוון שהוא מייצר לכאורה תדמית פשוטה ומשעממת, קולהאס חושב אחרת:
"למעשה, זהו מעשה החיזוי האמיץ ביותר בתולדות
הציוולויזציה המערבית : הקרקע שהוא מחלק אינה מיושבת, האוכלוסיה שהוא מתאר היא
השערה, הבניינים שהוא ממקם הם דמיוניים, הפעילויות שהוא תוחם אין קיימות."
מדובר בהחלטה תיכנונית פשוטה לכאורה, חלוקה בסיסית ל 2,028
בלוקים על ידי 13 שדרות אופקיות ו-156 רחובות אנכיים . הגבולות הטבעיים של העיר,
הנהרות מגדירים את מנהטן כעיר המתפתחת לגובה. גורד השחקים הוא האלמנט המשמעותי
ביותר מכיוון שהוא משוחל מן האדמה בגבולות הבלוק ויוצר "עולם חדש"
ומבודד. יחס הפנים-חוץ קיצוני, העיר מורכבת מקבוצה מסודרת של מעטפות ארכיטקטוניות
היוצרות את חווית החוץ, החוויה העירונית ואילו שטחי הפנים של גורד השחקים הם העיר
החדשה , עיר בתוך עיר.
שיטות העיצוב והתכנון
העירוני משתנות במהלך התקופות השונות הן על פי רוח התקופה, והן על פי מבנה העירוני
המצוי והמוצע, ישנם ערים המתוכננות בתכנית וכאלו המתוכננות בפרספקטיבות או
לחילופין רק בעזרת שימושי קרקע שונים. מנהטן מתוכננת בתלת מימד בדיסוננס שבין המבט
העילי מתוך גורדי השחקים והן מהמרחב הציבורי בהליכות הרחוב. הדוגמא המיידית לכך
הינה אופן נסיגת המסות ככל שעולים במעלה הקומות ובכך מאפשרים למרחב הציבורי לנגוס
ממרחב האווירי של גורדי השחקים.
ערים שונות שומרות על מקורות
הכח שלהם בדרכים אחרות, פריז והשדרות, לונדון ומבני הציבור המונומטלים, וושינגטון
וגובה הבניה ועוד, מנהטן שומרת על עיצוב קו הרקיע שלה ומפגינה את כוחה בעזרתו.
מגדל החרות שצמח במקומם של התאומים מסביר סיאטואציה זו, ניתן לחוות את הלאומיות
האמריקאית במנהטן כבר ממרחק רק עוד לפני שהלכתי ברחובות העיר.
הבניה של מונומנט הזיכרון
העצום במנהטן המתכתב עם סיפור החרות בשמו ובצורתו[3], ליד אתר זיכרון (חורים באדמה)
לא יאפשר לדה סרטו לעמוד בראש מגדל זה להביט בעיר ולהתנתק מחשיבה לאומית כשם
שמנהטן קיבלה על עצמה זיכרון עד של לאומיות ופטריוטיזם אמריקאי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה