אקטבי-סיטי

האטביזם יוצר מרחב פוליטי, חלל נתון בלב עיר שמנוכס לטובת אמירה כלשהי לפרק זמן. אך מהו אופיו של אותו חלל, כיכר, רחוב,שדרה. החללים העירונים מגוונים בגודלם צורתם ושימושיהם משמשים אותנו לצרכים שונים להם אנו נדרשים, גודל הכיכר לדוגמא משנה את החוויה מאפשר לנו להיות חלק מקהל גדול או מנגד, חלל השדרה מאפשר לנו להיות חלק מחלל לינארי, בכך אנו מקבלים רמות שונות חשיפה בין אישית, כל שכן כאשר מדובר באקטיבזם במרחב העירוני, אנו מקבלים צורות שונות של התממשות אקטיבזם ורמת החשיפה שלו.

לאורך כל ימי השנה משמשים החללים העירוניים את עוברי האורח הרגעיים, תושבי העיר ואורחים מזדמנים אך מעבר לכך ישנם רגעים שמרחב העיר הופך מחוויה עירונית לחוויה לאומית/פוליטית, במצב זה המתאגדים נדרשים למקום, מקום בו יוכלו לנסח עמדה להציג אותה לשאר האנשים. בעידן ה'פייסטיוב' העכשווי התאגדות משותפת יכולה לקרות בלחיצת מקש זריזה, הבמה האינטרנטית זמינה ומיידית אל מול היציאה לחללה של עיר. שאלת רלוונטית המרחב העירוני בימינו לעניין אקטביזם פיזי נשאלת מחדש.

החיפוש אחרי מרחב להתאגדות בעיר היסטוריה ארוכה וסיבות רבות, אך כיצד הופך מרחב יומיומי לכזה המזוהה עם אמירה פוליטית וכיצד נשאר האמירה שנוצקה למרחב לאורך שנים. בישראל ישנו חיפוש אחרי מרחב עירוני אש ניתן לממש בו מחאה, ישנם מספר מקומות אותם ניתן להגדיר כמרחב לאומי אליו ניתן לצקת אמירה פוליטית, כיכר רבין תל אביב, כיכר ציון ירושלים הינם דוגמאות מובהקות לכיכר עירונית הנוצקת בתכנים מחאתיים, לזה הצטרפה במחאה החברתית השדרה, מרחב עירוני המאפשר התאגדות מחאתית שונה.

אני טוען שבתל אביב זה לא חכמה, העיר יודעת להכיל בתוכה את כלל האנשים והדעות מהווה מצע עירוני לכל פעולה, אך מנגד, ניתן לראות כי העיר תל אביב מציעה במה אקטיבסטית לחוגים ודעות מסויימות או שלחילופין ניתן לטעון כי חוגים שונים בציבור לא רואים בעיר תל אביב את הבמה הרלוונטית להציג בה את מחאתם.

פעם תל אביב היתה פדרציה של שכונות שתושביהן חיו בתוכן, ולעתים - מזומנות נפגשו בכמה מרחבים ציבוריים מוסכמים: עירייה, כיכר, בית חולים, מגרש כדורגל, בריכה, בית משפט, גנים וכיו"ב. השכונות הטבעיות עשו את העיר. העניקו לה חום ואופי. והנה הקדמה, כלומר ההון הנדל"ני, כיווצה את השכונה. מות השכונה יפחת את האנושיות בתל אביב ויעצים את הממד - העסקי האלים שבה. ועוד לא דיברנו על הרחוב התל אביבי, עצם הרחוב, - שהחן שלו פוחת והולך. ועוד לא דיברנו על יפו

אדם ברוך שישי 16.10.05

התקשורת היא המוציאה לפועל של אמירת המחאה, התקשורת מוציאה את האימרה למרחב הישראלי והעולמי הכולל, כך אנו חלק מתנועות מחאה משותפות בין איסטנבול, דמשק, קהיר ועוד אך ניתן לראות כי הביצוע הפיזי של המחאה מתקיים במרחבים עירוניים המסוגלים להכיל את העם ואמירתו.

הערים משתנות ומתחדשות ואיתם מתחדשים ונוצרים מרחבים עירוניים חדשים, כחלק מהיותינו מדינה דמוקרטית נדרש תכנון של מרחב ציבורי שיכול לאפשר לנו להביע מחאה, אך בישראל העכשווית נראה כי מקומות אלו סוגדים לנדל"ן וחיי מסחר פופולרי, החל מהקמת הסינמה סיטי אל מול בית המשפט העליון דרך כיכר עירונית במתחם סומייל הנתחמת במגדלי יוקרה ומסחר. האנשים ממשיכים להתקדם ולהביע דעה, דעה שצריכה חלל להכיל אותה, המצב התכנוני העכשווי שמרחיק את המרחב הציבורי הדמוקרטי יוביל לכך שבעתיד נראה מרחבים עירוניים אלטרנטיבים שיאפשרו לנו להביע מחאה ציבורית או מנגד